דימוי עצמי בכתב היד

במאמר זה בחרתי לדבר על הדימוי העצמי. שלנו. נושא חשוב שניתן לבדוק אותו בבירור בכתב היד.
הדימוי העצמי מתפתח כבר בגיל הילדות המוקדמת ומושפע באופן ישיר מדמויות שנתפסות בעיני הילד כסמכותיות. דוגמת הורים, קרובי משפחה משמעותיים, מחנכים וכו. הוא מתפתח כל הזמן ומגיע לשיאו בגיל ההתבגרות ועשוי להשתנות גם במהלך החיים הבוגרים.
הוא מורכב מצד אחד ממה שאנשים חושבים ויודעים עלינו ומצד שני ממה שאנחנו מרגישים בפנים על עצמנו. הדימוי העצמי מתייחס להיבטים שונים בחיינו. שאלות כמו: אם אשאל את חבריך בבית הספר מה לדעתך הם יאמרו עליך? אם אשאל את הקולגות בעבודה מה הם יספרו עליך? הן שאלות שמתארות מה אנשים חושבים עלינו ובכך בונה את הדימוי העצמי שלנו. 
הבדל משמעותי מתקיים בין הדימוי העצמי הריאלי לבין האידיאלי. כך לדוגמה בסיפור הבא: ממוצע ציוניה של ליטל בפסיכולוגיה הוא 80. אמנם זהו ציון טוב יחסית, אך ליטל מאוכזבת מאוד, משום שהיא בטוחה שהיא מסוגלת להשיג ציון 95. המקרה של ליטל ממחיש את ההבדל בין האני הריאלי לבין האני האידיאלי. האני הריאלי שלה הוא 80, אך באידיאלי היא מעוניינת בציון 95. אם כך, בין האני הריאלי שלה לבין האני האידיאלי שלה מתקיים פער. כאשר הפער גדול יש תסכול ותחושת נחיתות, כשהוא קטן הוא גורם להתנוונות וכשהוא טוב הוא גורם למוטיבציה.
את הפער הזה ניתן לראות בבירור בבחירת החתימה בה בוחר כל אדם בשעה שאף אחד בדגש על אף אחד כולל הורים, מורים, חברים וכו לא לימד אותו. רק הוא. נטו.
לכל אחד מאיתנו יש איזו תמונה לגבי הדימוי העצמי שלו ואיך הוא נתפס בעיני החברה. אבל אם לומר את האמת רוב האנשים די משקרים לעצמם לגבי הדימוי העצמי שלהם. והסיבות רבות: פחד לחשוף את העצמי האמיתי, הצורך להרשים את הסביבה, הרצון להשיג משהו ממישהו וכן הלאה. 
לא פעם מתבקש הגרפולוג לאבחן כתבי יד בהקשר של הדימוי העצמי, בייחוד בגיל ההתבגרות אך לא רק. כתב היד מציג לנו תמונה ברורה ומדויקת אודות הדימוי העצמי של הכותב. למה צריך לשים לב בבדיקת הדימוי שלנו:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

 

 

 

ככל שתנועת הכתב (מהירות הכתיבה) זורמת וגמישה יותר כך הדימוי של הכותב טוב יותר. הוא מאוזן בנפשו, ספונטני מתקדם ויוזם.
ככל שתנועת הכתיבה חסומה, איטית ונוקשה כך הכותב אינו מאמין ביכולותיו, חושש מהסביבה ומשינויים עתידיים, הוא חסר בטחון ודימויו העצמי נמוך.  
ככל שצורת האותיות יותר מקורית ואישית (ולא קרובה לתקן הנלמד בכיתה א') כך באופן ישיר הכותב מביע את יכולותיו באופן טבעי ואמיתי ללא צורך בהאדרה עצמית מיותרת.
לעומת זאת, צורת אותיות מקושטות ומוגזמות מתארות כותב שעסוק בלייפות את הכתב בשעה שבפועל דימויו העצמי נמוך. תחשבו על זה, הכותב מרגיש שהוא לא מספיק טוב ועליו להוסיף תוספות מיותרות לאותיות (לעצמו).
ארגון דף הכתב עמוס וצפוף, הכתב כאילו עולה על גדותיו ומציף את הדף עד כדי קושי בקריאת הכתוב, מבטא כותב שיש לו צורך עז שנוכחותו תהיה מורגשת בכל מקום אליו מגיע. אדם כזה שחייב להיות נוכח, מצביע על דימוי עצמי נמוך שמפוצה על ידי כיבוש השטח.
חללים לבנים בדף הכתוב, כמו חורים או מרווחים לבנים גדולים, גם הם מעידים על אדם שדימויו העצמי נמוך, הוא מתכנס בעצמו וקשה לו להתנהג בצורה גלויה בסביבה.
וכמובן גודל האותיות. גודל האותיות מאפשר תמונה ברורה ומיידית אודות הדימוי העצמי של הכותב. כאשר גודל האותיות תקין (גודל אות תקינה נע בין 2.5 ל- 3 מ"מ), הערכתו ודימויו העצמי של הכותב תקינה ובריאה. קיימת הרמוניה. 
כאשר גודל האותיות מופרז – מעל ל-5 מ"מ וכתיבתו גם איטית מאוד, אזי דימויו העצמי נמוך והוא מרגיש צורך להתנהג הפוך בעוד שבפעול המצב שונה.
כותבים שגודל אותיות הכתב אצלם קטן מאוד, מיקרוסקופי, מתחת ל – 1 מ"מ, ניכר שדימויים העצמי נמוך.
גם אנשים שאצלם האות הראשונה במילה גדולה משאר האותיות, מנסים להפגין בטחון עצמי גבוה, צורך עז להרשים, בשעה שבפועל ביטחונם העצמי נמוך (שאר האותיות במילה). לכן מתקיים פער.
מנגד אנשים שאצלם האות הראשונה במילה קטנה משאר האותיות, רגילים להקטין את עצמם בעוד שבהמשך (שאר האותיות במילה) מתאוששים ומציגים את מי שהם באמת.